פסק-דין בתיק עפ"א 123/08

נגד המערער הוגש כתב אישום ביום 19/03/07, בבית המשפט השלום בנצרת, (פ' 1536/07), אשר ייחס לו עבירות של החזקת סכין, פציעה בנסיבות מחמירות ותקיפה סתם (מס' מקרים).

בשלב מוקדם יחסית של ההליך, ביום 26/11/07 הושג הסדר טיעון, במסגרתו הודה המערער בעובדות ובעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן, כאשר הוסכם כי הטיעון לעונש יהא פתוח.

על פי כתב האישום, ביום 01/03/06 במפגש אקראי עם המתלונן, החל המערער, ללא כל סיבה, לקללו, דחף אותו וסטר על פניו פעמיים. המערער לא חדל ממעשיו חרף בקשות המתלונן, ואף איים עליו באמצעות מכשיר חד שהיה בחזקתו.

לאחר שהמתלונן הדף את המערער מעליו, עזב המערער את המקום, אך שב כעבור 10 דקות והמשיך במעשי האלימות כלפי המתלונן. הפעם דחף אותו, הפילו ארצה, ובהמשך שלף את המכשיר החד ודקר את המתלונן בפניו.

בגין מעשים אלה הורשע המערער בפציעה בנסיבות מחמירות ותקיפה סתם.

בית המשפט קמא, (כב' הנשיא ת. כתילי), גזר על המערער 36 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. עוד קבע בית המשפט קמא, כי 9 חודשים מתוך המאסר בפועל שהוטל על המערער ירוצו במצטבר לעונש מאסר שהוא מרצה בגין הליך אחר, והיתרה בחופף.

הערעור בפנינו הינו על חומרת גזר הדין.

לטענת המערער, העונש שהוטל עליו חמור במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור, ויש להמתיקו. לחילופין ובנוסף, הוא מבקש לקבוע כי היה על בית המשפט קמא להורות על חפיפה מלאה של תקופות המאסר, וזאת למה? - משום שבית המשפט קמא זקף לחובתו של המערער את הרשעתו האחרונה, בגינה הוא מרצה את המאסר הנוסף, למרות שמאסר זה הוטל עליו עקב עבירה מאוחרת לעבירה נשוא הרשעתו כאן. לטעמו של ב"כ המערער, בכך שגה בית המשפט קמא טעות משפטית. 

עוד נטען, כי ההנחה הקבועה בסעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, הינה שהענישה הינה חופפת, אלא אם כן בית המשפט קובע אחרת, וכאן לא נימק בית המשפט קמא מדוע יש מקום לצבירת העונשים, מקום שעל פי ההלכה נדרש נימוק כזה, ולכן מטעם זה יש לקבל הערעור ולקבוע כי עונש המאסר שהוטל על המערער בתיק זה יהא בחופף באופן מלא למאסר האחר שהוא מרצה.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור, בהפנותה לגזר הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בפ' 1091/06, יום אחד בלבד לפני הטיעונים לעונש בתיק שבפנינו. שם נאמר כי אין עברו של המערער מלמד על כך שהדרך העבריינית היא דרך חייו. המערער נמנע מלצרף את התיק נשוא הדיון להליך בבית המשפט המחוזי, מתוך חשש כי הדבר יחמיר בעונשו.

המשיבה הדגישה את חומרת העבירות שביצע המערער, וכן את אלימותו, כפי שבאה לידי ביטוי בהרשעה הנוספת, והפנתה לעברו הפלילי, בטענה כי העונש הולם בנסיבות העניין, ואף בית המשפט קמא הקל עם המערער כאשר הורה כי חלק מתקופת המאסר תהא חופפת למאסר האחר.

לאחר ששקלנו טיעוני הצדדים, שוכנענו כי דין הערעור להדחות.

אין צורך להכביר מילים אודות חומרתם של מעשי האלימות, בהם נקט המערער כלפי המתלונן, ללא כל סיבה, ותוך שימוש בנשק קר.

כשלושה חודשים בלבד לאחר שביצע את העבירות הללו, היה המערער שותף למעשי אלימות חמורים יותר אותם ביצע יחד עם בני משפחה אחרים שלו, כנגד המתלוננים, על רקע סכסוך בין המשפחות, בגינם הועמד לדין בבית המשפט המחוזי ונדון ביום 04/03/08 ל - 50 חודשי מאסר בפועל.

בפני המערער היתה פתוחה הדרך לבקש צירוף האישומים שיוחסו לו בהליך זה, בפני בית המשפט המחוזי, אך הוא בחר משיקוליו הוא, שלא לעשות כן, ולהותיר את גזירת הדין בהליך זה בנפרד.

אין כל דופי בכך שבית המשפט מביא בשיקולי הענישה את העובדה שהתנהגותו של המערער איננה בגדר מעידה חד פעמית, גם אם אופיו האלים נלמד מתוך התנהגות מאוחרת לביצוע העבירה הנוכחית, כשם שבית המשפט יכול לזקוף לזכותו של נאשם את העובדה שמאז ביצוע העבירה ועד מתן גזר הדין לא הסתבך בעבירה נוספת.

סעיף 45(ב) לחוק העונשין, קובע כי מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל עונשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את עונש המאסר כולו או מקצתו בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר.

סעיף 45(ב) לחוק העונשין קובע את ברירת המחדל, כאשר בגזר הדין לא נקבע דבר באשר לאופן נשיאת תקופות המאסר שהוטלו במקביל בהליכים שונים.

בהלכה נתפרש סעיף זה כמתווה מדיניות ענישה מקלה עם הנאשם.